פסק-דין בתיק ע"א 3073/03

השופטת ע' ארבל:

1.        זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, (סגן הנשיא, כב' השופט קלינג) בה.פ. 200086/98 מיום 13.2.03, לפיו נדחתה בקשתה של המערערת לתת פסק דין שיצהיר כי המשיב רכש ממנה חלקה א' בת 9 דונם, חלק יחסי בפרדס הכולל 7 דונם ושטח לבניית בית מגורים של 1/2 דונם, וכי לא רכש מהמערערת כל שטח נוסף. המחלוקת נשוא הערעור עניינה האם התחייבה המערערת ליתן למשיב בנוסף לכך 6 דונם מהחלקה הרזרבית של המושב.

עיקרי העובדות והמחלוקת בין הצדדים

2.        המערערת הינה אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את בעלי הנחלות המצויים בתחום משבצת המושב. המערערת חוכרת קרקעות ממנהל מקרקעי ישראל ומקצה אותן לחברים באגודה. בשנת 1980 החליטה המערערת להחזיר לידיה את הזכויות בנחלות הידועות כמשקים 38 ו- 39 שהוחזקו על-ידי מפעל "שפע בר", על-ידי מר שרף חיים ועל ידי יעקב ודבורה רביב ומר בנימין שחר, ולצורך זה הגישה המערערת תביעה לפינוי משקים 38 ו- 39. בעקבות התביעה פונה מר שרף ממשק 39 ואילו הזוג רביב פונה ממשק 38. כמו כן הוסכם כי מפעל שפע בר ישאר על שטח של 6 דונם, שהיוו עד להסכמה זו חלק ממשק 39. בשנת 1981 או בסמוך לכך הוציאה המערערת מכרז למכירת הזכויות בנחלה מס' 39 ונחלה מס' 38. נחלה מס' 39 כללה: חלקה א' - 9 דונם; חלק יחסי בפרדס המשותף - כ-7 דונם; אפשרות לבניית בית מגורים בעתיד על שטח של 1/2 דונם; חלקה ב'- במחלוקת בין הצדדים. לטענת המערערת לא היה מצוין במכרז שטח ליד חלקה ב'. לטענת המשיב צוין שטח של 9 דונם. בשנת 1981 נחתם הסכם בין המערערת למשיב, ובו נמצא בסיס המחלוקת בין הצדדים. בהתאם להסכם רכש המשיב מהמערערת את נחלה 39 תמורת 125,000 ש"ח. נחלה 38, ששטחה הכולל היה 25.5 דונם, ואשר הוצעה במכרז נמכרה תמורת 360,000 ש"ח.

3.        לטענת המערערת על פי הסכם זה רכש המשיב שטח של 9 דונם חלקה א'; חלק יחסי בפרדס של 7 דונם; 1/2 דונם לבניית בית מגורים. לטענת המערערת, בסופו של דבר קיבל המשיב שטח של כ- 3 דונם לבניית בית מגורים, וזאת בשל דרישת מנהל מקרקעי ישראל, לפיה חלקה א' אינה יכולה להיות בגודל של 1/2 דונם. המערערת הציגה את ההסכם שנחתם, לטענתה (סומן מע/8). 

4.        לטענת המשיב, מאחר שמחלקה א' נגרעו 6 דונם בעקבות הסכם עם מפעל שפע בר, לפיו המפעל ישאר על שטח זה, הוסכם בינו לבין המערערת כי המשיב יקבל 6 דונם נוספים מתוך ה"אדמה הרזרבית" של המושב. המשיב הציג הסכם שלטענתו הוא ההסכם המקורי שנחתם בינו לבין המערערת (סומן מש/2). בהסכם זה מופיע סעיף 2.ד בכתב יד, אשר אינו מופיע בהסכם שהוצג על-ידי המערערת. סעיף זה קובע כי: "המשק כולל שטח נוסף של כ- 6 דונם מחלקה רזרבית, כפי שיקבע על ידי וועד המושב, וכהשלמה לחלקה א'". מלבד סעיף זה אין הבדלי תוכן בין שני ההסכמים.

כאמור, על 6 דונם אלו ועל סעיף 2.ד זה עומדת המחלוקת בין הצדדים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי דחה ביום 13.2.03 את התובענה שהגישה המערערת, בו עתרה, כאמור, לפסק דין שיצהיר כי המשיב רכש ממנה חלקה א' בת 9 דונם, חלק יחסי בפרדס הכולל 7 דונם ושטח לבניית בית מגורים של 1/2 דונם, וכי המשיב לא רכש מהמערערת כל שטח נוסף. בית משפט קמא סמך את פסק דינו בעיקר על עדותו של עו"ד מיכאלי, שהיה עורך דינה של המערערת עת נחתם ההסכם ב- 1981. עו"ד מיכאלי העיד כי עותק ההסכם שהוצג על ידי המשיב הוא ההסכם שנערך על ידו ונחתם על ידי הצדדים במשרדו. כמו כן העיד עו"ד מיכאלי כי כתב היד בו נכתב סעיף 2.ד העומד בבסיס המחלוקת הוא כתב ידו. בית משפט קמא העדיף עדות זו על פני עדותו של מר זכריה כלף שהיה חבר הוועד בתקופה הרלוונטית ושהיה חתום על ההסכם. מר כלף העיד כי החוזה שעליו חתם היה "נקי נטו נטו". בית משפט קמא קבע כי עדותו של מר כלף ניתנה שנים רבות לאחר מועד החתימה, ולכן אין לייחס לעדותו על חזות המסמך משקל רב מזה שניתן לעדותו של עו"ד מיכאלי.

טענותיה של המערערת בערעור

6.        עיקר טענותיה של המערערת בערעור שבפנינו התייחסו לעדותו של עו"ד מיכאלי. לטענת המערערת בימ"ש קמא הסתמך על עדותו של עו"ד מיכאלי בחקירתו הראשית, אך לא התייחס לסתירת עדותו בחקירתו הנגדית. לטענתה, בחקירה הראשית העיד עו"ד מיכאלי כי למושב באר יעקב היתה חלקה משותפת שלא היתה שייכת לאף אדם באופן ספציפי, והיא החלקה הרזרבית שסעיף 2.ד עוסק בה. עם זאת, בחקירתו הנגדית העיד עו"ד מיכאלי, בתגובה לדברים שמסר בעדותו מר כלף, כי נזכר כי באותו זמן נאמר לו על-ידי מר כלף כי למושב אין אדמה רזרבית אך ייעשה ניסיון למצוא מקום, אולי בפרדס, וזאת הסיבה שלא נרשם באופן ספציפי בהסכם מיקומו של השטח המדובר.

7.        בנוסף העלתה המערערת בפנינו שורה של טענות עובדתיות המתייחסות לחוזה שהוצג על-ידי המשיב, לתמורה ששולמה על-ידי המשיב למערערת, למסמכים מאוחרים לחוזה זה העוסקים בהעברת החלקה לידי המשיב, לאינטרסים של עו"ד מיכאלי, ולעדויות שניתנו על-ידי עדי התביעה וההגנה כאחד.

8.        המערערת הפנתה את תשומת לבנו לפסק דינו של בית משפט השלום ברמלה בת.א. 2931/94, אשר דן בתביעת נזיקין של המשיב כנגד חבר אחר במושב, אשר, לטענת המשיב, עקר עצים בשטח שעובד על-ידי המשיב, אותו שטח של 6 דונם העומד בפנינו במחלוקת. בית המשפט קבע בפסק דינו כי החוזה בין המערערת למשיב לא כלל את 6 הדונם הנוספים. ערעורים שהוגשו על-ידי הצדדים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על פסק דינו של בית משפט השלום נדחו זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בתיק שבפנינו על-ידי בית משפט קמא (ע"א 1782/00).

טענותיו של המשיב בערעור

9.        המשיב מבקש לדחות את טענותיה של המערערת ומעלה מספר טענות משלו-

המשיב טוען כי הערעור הינו תיאורטי לאחר שהוכרע בהליך שהתנהל בבית משפט השלום ברמלה כי לנתבע לא היתה זכות להיכנס למטע של המשיב ולהשחיתו וחייבו בתשלום נזקים מכוונים שנגרמו על ידו; כן מעלה המשיב טענת התיישנות. לטענתו יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות משנת 1981, שנת כריתת החוזה בין הצדדים, שכן כבר אז ידע המושב כי הוא מכר נחלה מלאה; לטענת המשיב טענות המערערת מצטמצמות לטיעונים עובדתיים ולא משפטיים ולפיכך יש לדחות את הערעור.

דיון

10.      כידוע, ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. כפי שצוין על-ידי הנשיא ברק בע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(4) 947:

"כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים, ובחנה את תשתית הראיות לעומקה...יחד עם זאת, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון או על חומר 'אובייקטיבי', ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות".